מפת מסלול חיים-אילנה אביבי (קליינר)

View מסלול חיי אילנה אביבי in a larger map

אילנה אביבי קורות חיים 1914-1990

על אילנה
אילנה אביבי הייתה אישה בעלת לב רחב. היא אהבה אנשים. כל אדם שהיה זקוק לעזרה, ידע שיש כתובת בבאר-יעקב שאליה אפשר לפנות. כנראה החינוך מהבית וליבה הרחב הם שהנחו אותה לעזור לאנשים מבלי לחשוב אם זה כדאי אם זה ישתלם בעתיד או כל שיקול אחר. מלבד משפחתה שזכתה כמובן לחום ואהבה, היא הייתה פעילה בכמה גופים כמו הוועד למען החייל, אקי"ם וארגון אמהות עובדות (מאוחר יותר נעמת). בכל אחד ממפעלי ההתרמה היא הייתה פועלת ללא לאות. כאשר אילנה נפטרה הגיעו אנשים רבים מבאר-יעקב להלווייתה וסיפרו כיצד עזרה להם. ראש העיר דיבר על תרומתה ליישוב וזמן קצר אחרי מותה הוחלט לקרוא לכיכר המרכזית בבאר-יעקב על שמה של אילנה אביבי. מאוחר יותר הוסב שם הככר על שם אברהם ואילנה אביבי.
אילנה נולדה בכפר קטן בגליציה. עלתה לארץ בעלייה הבלתי-ליגלית, ברגע האחרון לפני מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939 לאחר מסע תלאות שארך חודשיים. אילנה כתבה את קורותיה בפולנית, ומאוחר יותר תרגמה את מה שכתבה לעברית יחד עם בעלה אברהם. נשאר בידינו מסמך חשוב כתוב על ידה המתאר את קורותיה. המסמך הזה עזר לי לזהות את האנייה שעמה עלתה אילנה לישראל. וגם תרם רבות לשחזור קורות חייה של ברטה, אמי, אחותה של אילנה.

סיפור החיים של אילנה (נכתב ע"י אילנה עצמה ב-1948 בפולנית, ותורגם לעברית בעזרת אברהם ב1987)

משפחה יהודית בכפר קטן בפולין – שצ'בקה
נולדתי בכפר קטן בשם שצ'בקה בשנת 1914, הכפר היה לא רחוק מגבול רוסיה, בערך חמישה ק"מ מהגבול ע"י היער. יער שממשיך לקיוב ברוסיה. הנהר זברוג סימן את הגבול בין גאליציה לרוסיה.
במלחמת 1914 גייסו את אבי לצבא האוסטרי ב-12 בלילה ואני תינוקת קטנה.
היינו בבית חמישה ילדים: שלושה אחים ואנו שתי אחיות. אצל ההורים של אבי היו במשפחה ארבע עשרה בנים ובנות. אח אחד שלי בשם אברהם נפטר בתקופה שאבי היה במלחמה. נוסף לאבי גייסו עוד כמה דודים, אחים של אבי. אבי ודוד חיים יצאו לחזית.
הדוד חיים אמר: "פנחס בוא מהר לחזית, אם לא נלך נקבל כדור בראש".
אבא שלי לא מיהר ולא הלך מיד. דוד חיים יצא לחזית ונהרג. נשארו לדוד חיים שני ילדים, בת ובן. לבן קראו הרשל (צבי) ולבת קראו לאה, הוא השאיר אישה שנייה ושמה היה אדלה.
אבא נעלם
חמש שנים המשפחה לא ידעה איפה נמצא אבא. ואם בכלל הוא בחיים.
בשנת 1919 כתב אבא מכתב לאימא שהוא בחיים וכותב בציפורן מעט של נוצה של עוף וכותב במקום דיו בחלב. כדי שאפשר יהיה לקרוא את מה שכתב, היה צריך לחמם את המכתב על גבי מנורה. במכתב הוא כתב כי הוא נמצא בוינה (אוסטריה). כשאימא קיבלה את המכתב היא החליטה לנסוע לאוסטריה לראות את אבא.
אמא נוסעת לחפש את אבא
אימא השאירה את חמשת ילדיה בבית כשהגדול ביניהם היה בן חמש-עשרה ואני הקטנה הייתי בת ארבע שנים. כשאימא נסעה היא ביקשה מהשכנה האוקראינית להשגיח על הילדים. השכנה דאגה לנו לאוכל ולכל מה שהיינו צריכים בתור ילדים קטנים. האח הגדול חיים היה אופה לנו לחם, אימא נסעה לווינה והייתה שם חמישה שבועות. בווינה אימא הלכה גם אל בן אחותה צפורה, שמו היה יעקב לנדאו, כשהיא הייתה לפני הבית של יעקב לנדאו, לא נתנו לה להיכנס מכיוון שלא ידעו מי היא. לאחר שמסרה פרטים על קרבתה ליעקב לנדאו נתנו לה להיכנס. ליעקב לנדאו היה בווינה בית-חרושת לממתקים, הוא נתן לה מתנות בשביל הילדים. בזמן המלחמה שנמשכה חמש שנים, יצאה אימא כמה פעמים לרוסיה להביא קמח כדי שיהיה מה לאכול. הכפר שלנו היה ממש בתוך החזית רוסיה-אוסטריה. ולא פעם השטח בו גרנו עבר מיד ליד. ביער על ידנו היה צבא רוסי וצבא גרמני-אוסטרי.
באחד המקרים כשאימא רצתה לעבור את הגבול לכיוון רוסיה נתפסה על-ידי חיילים גרמנים והם חשדו בה ורצו להרוג אותה. כבר אז אמרו לה: "יהודיה לכי לפלסטינה" אימא ענתה לו בגרמנית כי בעלה מגויס לצבא האוסטרי וכי היא הולכת להביא קצת אוכל לילדים. הם עזבו אותה לנפשה.
מלחמת קיום – חיים בחוסר כל
באחת ההתקפות נכנסו חיילים רוסים אלינו הביתה, החיילים הרוסים (הקוזקים) היו אכזריים. רוב הנשים עם הילדים הסתתרו מן החיילים הרוסים בעיקר על הגגות.. לפני פרוץ המלחמה נשרף לנו הבית עם כל הרכוש. לאחר שנשרף הבית, אבי הלך לרבי של הקהילה היהודית וסיפר שהוא הולך לבנות בית. הרבי אמר לו שלא יבנה בית כי זה היה לפני פרוץ המלחמה. בכל זאת אבי התחיל לבנות בית גדול והספיק לבנות את הקירות עם הגג. ורק חדר אחד עם מטבח נגמר בשלמות. בחדר הזה גרנו ואבא יצא בזמן הוא לצבא.

כפר קטן תחת מלחמה
כשהצבא הרוסי נכנס לכפר שלנו, נכנס חייל רוסי אחד לביתנו (קוזק) אנחנו הילדים ישבנו מסביב לאימא ואני הקטנה ישבתי על הברכיים של אימא. החייל הרוסי רצה להתעסק עם אימי ותוך כדי דיבורים נכנס המפקד של החייל הרוסי וראה את החייל הרוסי נמצא בחדר. המפקד גער וצווה עליו לעזוב מיד את הבית, מכיוון שהאישה עם ילדים ואין לו מה לעשות פה.
לשכנה האוקראינית שלנו היו כבשים. המפקד שגרש את החייל מאימא הלך לשכנה ולקח כבש, הוא אמר "לא תגנוב " אבל אני לא גונב אני לוקח, מזאת ידעה אמי שהוא יהודי. אח שלי הקטן בשם אברהם עלה על עץ אגסים ואכל אגסים לא מבושלים קיבל מחלה, דיזנטריה, ומת מן המחלה. לפני שנסתיימה המלחמה לא רצינו להישאר בכפר, עברנו לגור בטרנופול.
לאחר חמש שנים אבא חוזר הביתה
אבי היה מגויס בצבא האוסטרי כחמש שנים, אנחנו הילדים לא ראינו את אבא מיום שיצא מן הבית. אני ואחותי ברטה שהיינו קטנות לא הכרנו את אבא. כשאבא חזר הביתה, שיחקנו על יד הבית בחוץ. ראינו אדם אחד הולך לקראת הבית ונכנס הביתה. ואחותי ברטה אמרה שנדמה לה שאבא שלנו חזר הביתה. אני שלא הכרתי את אבי לא האמנתי שאבא שלנו חזר הביתה. הוא יצא בחזרה לכיוון שלנו ונישק אותנו. בטרנופול גרנו כחצי שנה ולאחר מכן חזרנו לכפר שלנו (שצ'בקה) אחותי ברטה ואני למדנו בבית-ספר בכפר. בית-ספר אוקראיני. בכפר שצ'בקה לא יכולנו ללמוד כי היה זה בית-ספר של אוקראינים. לכן החליט אבי לעבור לעיר סקאלאט.
עוברים לסקאלאט
גרנו בסקאלאט משנת 1920 עד שנת 1927. אני למדתי בכתה ב' וברטה בכיתה ג' .
אבי עשה עסק למכירת עורות עם קרובי משפחה, והעסק לא הלך וגרם לפשיטת רגל. אבי הפסיד את הכסף שהיה לו, ונשאר בלי פרוטה. לא הייתה ברירה המשפחה נאלצה לחזור לכפר שצ'בקה ששם היה לנו הבית. אבי עסק בכל מיני עבודות במסחר.
בעיר סקאלאט היו לי חברות ואני הייתי שייכת לתנועת "גורדוניה" היו לנו מדריכות בשם הדסה כץ ומלכה פכט, המדריכות עזבו את פולניה ונסעו בתוך חלוצות לארץ-ישראל, הן נסעו לקיבוץ חולדה.
הכשרה בטרנופול 1934
בשנת 1934 כאשר הייתי בהכשרה בטרנופול שלחו אותי לעבוד במשפחות יהודיות. במשפחה אחת לא רצו לתת לי לעבוד, כי הכירו את אבא שלי ואני הייתי דומה לו.
חזרתי לפלוגה וביקשתי שלא ישלחו אותי לעבוד בבתים כי לא נותנים לי לעבוד. בפלוגה הבחורים יצאו לנסר עצים להסקה לחורף, וביקשתי שישלחו אותי לעבוד בנסירת עצים, כי הכרתי את העבודה הזו מן הבית, הייתי יוצאת עם אבא לכרות עצים ביער. יצאתי עם הבחורים, עבדתי שבועיים בנסירת עצים. בהכשרה הייתי שנה ועבדתי בכל מיני עבודות. בשנת 1934 אחותי ברטה קיבלה סרטיפיקט ונסעה לארץ, גם ברטה נסעה לחולדה.
אני נאלצת לחזור לכפר הקטן
הורי נשארו בכפר שצ'בקה ואמי הייתה חולה באסטמה. הייתי צריכה לחזור הביתה לטפל באימי. במחלה הזו אמי הייתה חולה משנת 1916 עוד בזמן שאבי היה מגויס לצבא האוסטרי. אמי סבלה מן המחלה במיוחד בחורפים. אחי משה היה נשוי והאח חיים נפטר מדלקת ריאות. כך שלא נשארו מהילדים אף אחד בבית.
חזרתי הביתה לטפל באמי. המצב הכלכלי היה קשה מאוד. לא היה ממה לחיות כי אבא לא ידע לעסוק במסחר. הוא לא הצליח להרוויח מספיק לקיום הוגן. הייתי עושה את כל עבודות הבית וגם יוצאת לעבוד עבודות שונות. בסתיו, לפני החורף, הייתי יוצאת לאסוף תפוחי-אדמה ביחד עם האיכרים, כדי שיהיה לנו תפוחי-אדמה לחורף. בעבודה הזו הייתי מקבלת כמה שקי תפוחי-אדמה. את תפוחי-האדמה היינו מאחסנים באדמה. חופרים בורות שמים את תפוחי-האדמה בבורות מכסים בקש, כדי שתפוחי האדמה לא יקפאו. וכך כל החורף היה לנו מה לאכול.
אבי הפסיד את כספו במסחר, לא ידע איך לנצל את הכסף שהיה לו. הוא קנה חרובים והפסיד כסף. היה לו דולרים, קנה רובלים רוסיים שלא היו שווים פרוטה, כך הלך והחמיר מצבנו.
ברטה מודיעה למצוא דרך לעלות לארץ דחוף דחוף 1939
לאחר שאחותי ברטה הגיעה לארץ , היא כתבה לי שאחפש איזה דרך לצאת מפולניה. האפשרויות היו גם בעליה בלתי לגלית. ובאחד המכתבים כתבה לי ברטה כי ישנה עלייה בלתי לגלית שאשתדל להתקשר עם הארגונים שמארגנים עלייה בלתי לגלית, כי המצב הלך והחמיר בפולניה.
נסעתי לסקאלאט ל"גורדוניה" . לחברים שלי. ביקשתי שיסדרו לי עליה לארץ. היו לפני בתור הרבה חברים וחברות, שהיו מיועדים לצאת לארץ. חברה שלי אסתר שינהורט עמדה בתור לנסוע בלתי-לגלית. היא ויתרה על הנסיעה ואמרה שאני יכולה לנסוע במקומה.
אחותי ברטה שלחה לי כסף עבור הוצאות הנסיעה לארץ. עזבתי את הבית בשנת 1939. אמי הייתה חולה והשארתי אותה עם אבי. לא אשכח את המצב. אמי בכתה לפני שעזבתי את הבית. גם השכנים האוקראינים בכו עם אמי. אחד השכנים האוקראינים הוביל אותי עם העגלה שלו לטרנופול. לשכן קראו מיכאל מוכנצקי, הוא הסיע אותי כל הלילה, מהכפר שלנו שצ'בקה – לטרנופול.
טרנופול לפני היציאה
בטרנופול נשארתי כמה חודשים אצל בן-דוד שלי בשם משה צימרינג. לאחר ששלחו לי אישורי יציאה מפולניה לכיוון הארץ האנשים שעזרו לי לצאת מפולניה הם חנה ופנחס גולדשטיין – בלבד. מטרנופול יצאנו קבוצה ללבוב. נשארנו יומיים בלבוב ומשם נסענו לרומניה. ברומניה שהינו כחצי יממה. לקחו מאתנו את הפספורטים והעלו אותנו לאוניה באחד הנמלים בים-השחור.
תלאות באוניית מעפילים בדרך לארץ
עלינו לאוניה, הסתדרנו באונייה, והאונייה הפליגה לכיוון ארץ-ישראל. לאחר שבועיים בים הגענו לסביבות חיפה. הספיקו לרדת מאה ושבעים איש מתוך חמש מאות שהיו באוניה. האוניה חזרה לים והפליגה ממקום למקום. האוכל אזל, נכנסנו לאיזה מקום בתורכיה. רב-החובל של האוניה ירד וקנה לנו לחם וירקות. עמדנו בתורכיה כחמישה ימים עד שהצטיידנו באוכל ובמים. היהודים התורכים שנודע להם המצאות יהודים באוניה הביאו לנו ממתקים ומתנות. חזרנו לים והאוניה הפליגה חזרה לחופי הארץ. כחודשיים האונייה הסתובבה בים ממקום למקום.
מגיעים סוף סוף לארץ-ישראל
לאחר מכן הגיעה האונייה לחופי נהרייה. ושם הופיעו סירות עם בחורים מהארץ שהעלו אותנו לחוף בשתים עשרה בלילה. כשהגענו לחוף נהריה, חילקו אותנו לקבוצות של עשרה צעירים וצעירות שהיה להם מדריך. המדריך הוביל את הקבוצה בשדות עד נהריה. בשתיים בלילה הגענו לנהריה. כל זוג נכנס לבית מסוים. בבית קיבלו אותנו בחביבות ובאהבה. אפשרו לנו להתרחץ וכן כיבוד ומשקה. בנהריה נשארנו יומיים. לאחר מכן נתנו לנו כרטיס נסיעה באוטובוס לתל-אביב. אני נסעתי עם שתי חברות לתל-אביב. ב-17 ביוני 1939. הייתי שייכת לקבוצת סולל של גורדוניה, אבל נסעתי אל אחותי ברטה בבן-שמן.
כשהגענו לתל-אביב, ירדנו ברחוב הרצל ומשם הלכנו לכיכר המושבות. לא הכרנו את הסביבה ולא ידענו לאן לפנות. אמרו לנו להגיע לבית העולים של הסוכנות ברחוב העלייה. לא ידענו לאן לפנות ואיך להגיע לשם.
ראינו שוטר במדים והיה לי נדמה שהוא יהודי. הבנות חששו שהוא שוטר אנגלי ויאסרו אותנו. נגשתי אליו ושאלתי אותו באידיש איפה בית העולים ברחוב העלייה. השוטר הנחה אותנו איך להגיע לבית העולים. בוודאי שהשוטר שהנחה אותנו היה יהודי אחרת היה מסגיר אותנו למשטרה. קיבלו אותנו בבית העולים, היינו צריכים להישאר שם לילה אחד. בבית העולים ניגש אלי המנהל ושואל אותי לאן אני צריכה להגיע, והודעתי שאני צריכה להגיע לבן-שמן אל אחותי ברטה. המנהל אמר לי שהבן שלו לומד בבן-שמן והוא מכיר את אחותי ברטה, שעבדה במוסד הילדים בבן-שמן. למחרת בבוקר היה עוצר בתל-אביב. ולא נתנו לנו לצאת. נאלצנו לחכות עד שהעוצר ייגמר. העוצר נמשך שלשה ימים, כסף לא היה לנו לקנות אוכל, ביקשתי את עזרת המנהל לתת לנו אפשרות לקנות אוכל.
אצל ברטה בבן-שמן
כשנגמר העוצר המשכתי לבן-שמן לאחותי למושב. כשהגעתי למושב בן-שמן עמד גיסי על יד שער הכניסה למושב, גיסי הכיר אותי מן התמונות שהיו לאחותי. וכך הגעתי לבית אחותי בבן-שמן. למחרת כבר נסעתי עם גיסי בעגלה להביא קש מהשדות. אנשי המושב לא האמינו שבחורה צעירה יודעת לעבוד בשדה להעמיס קש על העגלה. לאחר מכן נסעתי לפתח-תקווה לקבוצה שלי קבוצת סולל, הייתי שבועיים בפתח-תקווה. חזרתי לאחותי בבן-שמן. אחותי ברטה סידרה לי עבודה במוסד של הילדים בבן-שמן. כדי לעבוד וגם אולי לאפשר לנו להרוויח כסף כדי לעזור להורים ולמשפחה לעלות לארץ. עבדתי בבן-שמן עד שנת 1942 .
נהגת בצבא הבריטי ה-אי.טי.אס
ב-3 באוגוסט 1942 התגייסתי לצבא הבריטי ליחידת הנהגות של ה- אי.טי.אס.
בצבא הבריטי למדתי נהגות ושרתי בחיל הנהגות. היינו מובילים ציוד ואספקה לצבא הבריטי במצרים לוב וארץ-ישראל. הבסיס שלנו היה במצרים. ארבע שנים שרתי בחיל הנהגות בהובלה. בשנת 1946 השתחררתי מהצבא הבריטי וחזרתי לכפר-הנוער בן-שמן. שם עבדתי במטבח.
החתונה
בשנת 1947 שנה לפני מלחמת השחרור התחתנתי עם אברהם אביבי מבאר-יעקב. יצאתי מכפר הנוער לא ביקשתי פיצויים ולא קיבלתי שום כסף לאחר שעזבתי את העבודה. יצאתי לגור בבאר-יעקב עם בעלי אברהם אביבי.
את החתונה שלנו סידרה אחותי ברטה בחצרה במושב בן-שמן. אחותי ברטה גרה בכניסה למושב, מצד ימין, הבית הראשון במושב. החצר של הבית היה מוקפת עצי אלון אצילים. כך שהמקום היה מתאים לערוך בו את טקס החתונה. נערכו שולחנות ספסלים וכסאות וכיבוד-אוכל ושתייה. לאחר כמה ימים עברתי לגור בבאר-יעקב.
באר-יעקב
בבאר יעקב גרתי בצריף עם המשפחה של בעלי. אימא של בעלי, אחות של בעלי, ואח של בעלי בשם עמנואל. לנו הקציבו חדר קטן מצד שמאל של הצריף . הצריף עמד בקצה השטח ממש על קצה הדרך. הרחוב היה קרוב לצריף וכשהיינו פותחים את דלת הצריף הרחוב היה ממש בתוך הבית.
אני זוכרת יום אחד כשפתחתי את דלת הצריף ראיתי חיילים במדים של הצבא הבריטי, עומדים ברחבה מול הבית, בדרך אל הפרדסים. אמרתי לאימא מה פתאום עומדים חיילים בריטים בפרדסים? וראיתי אותם נוסעים לכיוון בית החולים הצבאי. הם שהו כחצי שעה וחזרו בחזרה דרך הפרדסים. בסוף התברר כי היו אלו בחורים מאצ"ל שבאו לבית החולים הצבאי על מנת לקחת נשק עבור האצ"ל.
לאחר שהצבא הבריטי החל לעזוב את הארץ הם העבירו את החולים והצוות לצריפין היו מקרים רבים שהערבים היו יורים על המושבה מהגבעות של טוניס ומן החורשה בחורף האחרון כשהובלנו פרי מבאר-יעקב לבית האריזה ברחובות היינו עוברים דרך הכפר הערבי סרפנד-אל חרב והיו נותנים לנו לעבור לכיוון נס-ציונה ורחובות בלי בעיות . והיה מקרה שעמנואל אחיו של אברהם נסע במשאית עם פרי לכיוון רחובות והערבים מהכנופיות שנלחמו בישוב היהודי, הורידו את עמנואל והעוזר הערבי מן המשאית, שדדו את המשאית ונעלמו.
בתגובה כשעברו ערבים עם משאיות דרך באר-יעקב עצרנו כמה משאיות ולא נתנו להם להמשיך עד שלא יחזירו את המשאית של עמנואל ז"ל. לבסוף הם החזירו את המשאית ואנו במושבה שחררנו להם את המשאית שלהם. בין רמלה לכיוון תל-אביב היה בית-ספר של קצינים בריטים. על המחנה הזה השתלטו ערבים מהכנופיות של חסן סלמה והתמקמו במחנה.

משפחה בבאר-יעקב
בבאר יעקב נולדו שלושת ילדיה של אילנה. חסי-פנחס שנקרא על שם האב פנחס שנשאר בגאליציה, ושם נרצח ביער עם שאר בני המשפחה, מולי-עמנואל שנקרא על שם עמנואל אביבי אחיו של אברהם שנהרג בקרבות מלחמת השחרור. חיה הבת הצעירה. עם המשפחה גרה באותן שנים אחותו של אברהם בת-ציון שלא נישאה, והיא עזרה לאילנה בשנים הראשונות להיותה אם. אילנה עבדה במטעים ובפרדסים ועזרה לאברהם שעבד גם בהובלת פרי ההדר והפירות מן המושבה לשווקים. שניהם יחד גידלו את הילדים באהבה.

ככר אביבי ע"ש אילנה ואברהם אביבי במרכז באר-יעקב מול המועצה המקומית

(ממש מול המקום שבו עמד ביתם) צילם: חן פלג

אילנה קבורה לצד בעלה אברהם אביבי בבית הקברות בבאר-יעקב